נילי מולד-פורטיס, מלווה ודולה לאחר לידה, כותבת איך זה להיות אמא בחופשת לידה: ״להיות אמא אחרי לידה זה להיות מוקפת באנשים ולהרגיש הכי בודדה בעולם. זה לחכות לחופשה שהבטיחו לך ופינטזת עליה עוד מהבדיקת דופק, כשדמיינת אותך מחזיקה עגלה ביד אחת, אייס קפה בשניה ומלא שקיות של שופינג תלויות על הקליפס בצד. ואז לגלות שחופשה זה לא, והדבר הכי קרוב שאת עושה לשופינג זה לנדנד עגלה ריקה בתור לקופה כי שכחת שהתינוק עלייך במנשא. זה לקום כל בוקר עם בחילה ומועקה כאילו את עכשיו על מטוס שממריא לארץ שומקום. ארץ של חרדות, דאגות, אחריות ועייפות. ארץ שבה כל יום נראה כמו אתמול ומחר. כל לילה מתחיל ולא יודעים מתי הוא נגמר. זה לחיות לפי שעון ורשימות של אימהות מתי היא אכלה, כמה נשאר בבקבוק? מתי היא נרדמה, קמה והאם היא חיברה מחזורי שינה ? זה להתנהל לפי סימני רעב ועייפות, לנסות לפענח את שפת הסימנים, הקקי, הפיפי והגרעפס ואם הצלחת ? זה להרגיש שזכית במירוץ למיליון! רק בלי חו"ל בתכנית לזמן הקרוב... זה למשש את עצמך פעם בשעה ולהרגיש האם החלב מתמלא והאם היא ינקה ורוקנה. זה לדעת לזהות שניה לפני שמגיעה וואחד פליטה או לפספס אותה ולהסתובב כל היום עם חולצה רטובה . זה לחלום לפני איך הכל יהיה – הלידה, המלונית, הנקה או תמ"ל, לקנות מלא סוגים של מוצצים שבסוף בקופסה נשארים. זה לדמיין איך לעצב את חדר התינוקות, לקנות בגדים פיציים בערימות – שבסוף היא בקושי לבשה שעה וכבר עלתה מידה. זה לקנות כורסת הנקה ולגלות שהיא לא באמת נוחה. וגם לא החזיית הנקה. וגם לא התחתון הגבוה ההוא שהמליצו לך לקנות כדי שלא תרגישי את התפר, של הלידה הקיסרית, זו שלא רצית לדעת עליה. את חלמת על לידה טבעית. להיות אמא אחרי לידה זה לבכות כמעט מכל דבר ולהאשים את ההורמונים, העייפות והעובדה שהעולם שלך התהפך בשניה אחת של לחיצה. זה לשחזר בראש שלך את הלידה שוב ושוב ולשאול את עצמך שאלות ללא תשובות. זה לחשוב כל יום מתי זה כבר יעבור וישתפר. זה לקבל את זה שזה לוקח הרבה יותר משניה להבין מה זה להיות אמא ואיזו אמא את. זה להבין שזה הדבר הכי גדול ומשמעותי, מפחיד וקשה שאי פעם עשית או תעשי. להיות אמא בחופשת לידה זה לדעת שאת אמא אלופה! שיצרה וילדה חיים , והילד הזה מלמד אותך לאהוב כמו שלא אהבת מעולם! ובזכותו ובשבילו , את יכולה לעמוד בכל מה שיביאו איתם החיים״. @nilimoladfortis