סבא אהובי, כשסיימתי את כיתה א, אני וחברים שלי עשינו נאמבר ריקודים ל״ישנן בנות״. כולנו הינו נורא גאים בו והראינו להורים. ואז אמא סיפרה לי שזה שיר שלך, והייתי בשוק! חשבתי שאתה רק כותב שירים לסבים וסבתות אחרים. יום אחר כך רצתי לספר לחברים שסבא שלי כתב את השיר הזה! הרגשתי כאילו שאני בא ממשפחת מלוכה. באותו ערב שאלתי את אמא, מה עוד סבא כתב? ואז הכרתי לחברים את כל השירים האחרים שלך. הנאמבר הבא שלנו היה ״בארבאבא״, ואז ״כולם הלכו לג׳אמבו״, ואז ״בים בם בום״, עד שבאיזשהו שלב הבנו שמאוד התרחקנו מהוויז׳ן המקורי כשניסינו לעשות ריקוד ל״ההר הירוק תמיד״. החלטנו לחזור למדונה. ואז שוב, בסוף כיתה ב, כששרנו את ״ארצנו הקטנטונת״ בהופעת סוף השנה, דאגתי לספר לכל ילד בכיתה שהמשורר של השיר יגיע להופעה, ושאני יכול לארגן להם חתימה, כי אני מכיר אותו ממש טוב. הוא סבא שלי. וכל יום חמישי הוא לוקח אותי לארוחה ומספר לי את כל הסודות שלו. איך הייתי גאה בך, תמיד. איך אהבתי לשמוע את הסודות שלך. לימדתי את גוגה אחותי שאם קשה לה בבית ספר, שתגיד למורה שהיא נכדה של יורם טהרלב, כי היא תאהב אותה אוטומטית, גם אם לא תעשה שיעורי בית שנה שלמה. כולם אהבו אותך כל כך. כך זה המשיך משנה לשנה. ובצבא, כשמעתי את הרמטכ״ל מצטט שיר שלך, חיפשתי דרך להגיע אליו כדי לספר לו שאתה סבא שלי. כאילו להגיד - היי, אני הכרתי אותו לפניך. באיזשהו שלב, כל פעם ששמעתי שיר בעברית ברדיו, בבית ספר או על הבמה, אמרתי לחברים שלי שסבא שלי כתב את השיר הזה. היה לי סיכוי של 50 אחוז להיות צודק. קצת פאדיחות כשגיליתי שאת התקווה לא אתה כתבת. אבל כולם האמינו. כל פעם הייתי מגלה עוד ועוד אוצרות שכתבת. וגם אתמול, כשאתה כבר לא היית איתנו, השמיעו ברדיו את ״אנשי הצפרדע״ ושאלתי את אמא - מה, זה גם של סבא? ממש כמו בכיתה א. מה עוד סבא כתב? אני יודע שאת האוצרות שהשארת מאחוריך רק התחלתי לגלות, ושתמיד תמשיך לדבר איתנו דרכם. סבא יקר, אני אוהב אותך כל כך.