אני עובר על השיחה האחרונה שלנו ואמרת שיש לך הרבה לעדכן אותי, אחזור מחו״ל ונקבע… נחתתי בבוקר ה7/10 בדיוק לפני שנה לידיעה ההזויה שאת נעדרת. וזה פשוט לא נתפס. נעדרת? איפה מיכל? מה קרה לה? איך היא מרגישה? יש מישהו איתה? היא נפגעה? כל כך הרבה שאלות ודאגות שהתנפצו עם ההודעה הנוראה בשישי בערב כמה ימים ארוכים להחריד לאחר מכן. מרגיש רחוק וטרי בו זמנית. מאז אני חולם עליך מידי פעם. החלומות הם תמיד לפני ה7/10, לרגע לא חלמתי על היום הנורא ההוא. לפעמים אפילו חולם שאני משכנע אותך לא ללכת לנובה. אלו רגעים מתוקים שנהיים מרים עם הבוקר. אני עדין מחכה לשמוע באחד החלומות מה רצית לספר לי, המפגשים שלנו היו לי יקרים ומרגיעים, כמו אויר לנשימה. החסרון והגעגוע רק מחריפים עם הזמן והתהום לא יכול להתמלא. והדבר הראשון שצץ לי בראש כשאני חושב עליך? הצחוק שלך. הוא חד פעמי, מתגלגל, שמח, מלא אהבה והבנה. הנחמה הקטנה שלי היא שזהו הזכרון החזק ביותר ממך אצלי. משתף רגעי צחוק שלך מיכלי, זה זהב עבורי, ועבור כל מי שזכה להכיר אותך. אני אוהב אותך, אני מצטער. ומתגעגע כל כך 💔💔💔