יצחק קלפטר תמיד היה בעיני דמות קצת מסתורית שיש בה צד מופנם שלא ממהר להיחשף. לצד הכישרון הענק הייתה גם ביישנות, תחושה שהוא אף פעם לא עושה עניין מעצמו. הוא מצטייר בשירים שכתב כמו איש של לילה עירוני מחושמל, הוא משוטט לבד ברחובות, ברגל או במכונית, מעבר לתריסים המוגפים האנשים יושבים או ישנים בבית החם, במקומות הבילוי הנוצצים האורות דולקים והמוסיקה מבעבעת, והוא מציץ מבין החרכים, לא לגמרי שייך, מתגעגע לאישה אוהבת, מתנחם בגיטרה שתמיד מחכה לו בבית. בחמישי בערב, רגע לפני הופעה, שמעתי על מותו של יצחק קלפטר. 10 דקות אחר כך, על הבמה, הקדשתי לו את השיר "דוד ושאול", כי בהחלט אפשר לומר עליו: קצה כל אצבע קרן אור. צילום: שלומי יוסף