שבוע שעבר התפרסם קמפיין שמרגש אותי ממש אבל מעבר להתרגשות העצומה יש גם רגשות נוספים שרציתי לספר עליהם.. לפני חודש וחצי קבלתי הודעה מהסכונות בלונדון שיש את הקמפיין של GYMSHARK על הפרק. בלי אודישן ובלי כלום ככה סתם באמצע ארוחת ערב עם חבר. מיד התחלתי לבדוק ולהבין במה מדובר ובסדר גודל של העניין. תוך יומיים כבר הכריזו הלקוח סופר מעוניין הוא מזמין לך כרטיס טיסה תשלחי לנו את הדרכון שלך את עולה על טיסה עוד שלושה ימים. ובמקום התרגשות שמחה וגאווה התמלאתי לחץ חרדה וחוסר הערכה עצמית. הם לא ראו אותי במציאות אף פעם אפילו לא בשיחות וידאו. אני לא הדוגמנית פלאס הרגילה שתתפוס להם את מקום הXL ומעלה אני גם לא הפטיט שתחזיק את S ומטה אני מקום בין השניים שלא בדיוק מכירים בו או משתמשים בו לצורכי פרסום כי תמיד נותן יותר באז לפרסם מידות קיצון. תמיד מלווה אותי התחושה שאין לי מקום באף אחד מהקטגוריות אני לא פלאס ולא פטיט אני ריי. בתחילת הדרך שלי השתייכתי לקטגורית הפלאס אבל בגלל מצב כזה או אחר שעברתי ירדתי במשקל ואיבדתי את תואר דוגמנית הפלאס ולא קבלתי שום תואר אחר אחר כך פשוט הפכתי להיות ״ריי בין מידות״. כל הטיסה רק דמיינתי את הרגע שאני עולה על הסט והם מבינים שאני הבזבוז כסף הכי מיותר שלהם שאני פשוט רגילה לא שמנה או רזה מספיק שהם יכלו לקחת עוד משהו רגילה מבלי להוציא עליה הוצאות טיסה ולינה מיותרות הרגשתי שאני עושה להם סוג של ״קאטפיש״ הרגשתי ישר רגשות אשם שאולי אני מוכרת משהו שאני לא באמת שאני יודעת להבליט את הטוסיק שצריך אותי מידה יותר או להכניס את הבטן שרוצים אותי מדיה פחות. עד הרגע שעליתי לסט החדרה לא עברה לי אבל מיד הבנתי שרואים אותי כמו שאני ורוצים אותי בזכותי בזכות ריי הרגילה שלא משתייכת לאף מקום ופשוט מאמינה שיופי מגיע בכל דרך בשומן ברזון ובמה שבינהם בלי צורך בהגדרות. אני לא יכולה להסביר את הרגשת הגאווה שהתמלאתי ברגע שכל הפחדים עברו שבחרו אותי ילדה בת 23 מישראל לדגמן לקמפיין בינלאומי בנפח כזה. פעם ראשונה שאני באמת יכולה לראות בתמונות את החיוך האמיתי שלי ולא חיוך כי מבקשים שאני אחייך. אני גאה להיות חלק וגאה להיות אני בלי שום הגדרה נוספת 🤍