רגע לפני שעצמתי את העיניים נחתו בטלפון שלי עשרות הודעות: ״ריססו גז פלפל בהופעה של איתי לוי. ההופעה נעצרה וכולם ברחו״. בשניות שאחרי הצטבר אצלי התיעוד המזעזע. אלפי אנשים בורחים, חלקם מפונים על ידי מד״א וחלקם ממשיכים בקטטנה שהחלה ובניסיונות להצטלם עם הזמר. ישנן מיליון גרסאות למה שהתרחש שם, אבל דבר אחד בטוח- ברגע אחד הפכה ההופעה המצוינת בקיסריה לרגעי אימה שהשאירו הרבה טעם רע. באותו הזמן, הפעם בעכו, החליטו שני צעירים שהיו בקהל לקפוץ על הזמר ולנסות להשיג איתו סלפי. חמשת המאבטחים שקפצו על הבמה לא הצליחו להדוף אותם. אחרי חצי דקה של מאבק על הבמה, חסון התייאש ואמר: ״אף אחד פה לא נוגע באף אחד, בוא נצטלם ותרדו מפה״- וכך היה. אבל לא רק. הופעתה של עדן בן זקן ברמת גן הופסקה לאחרונה לכמה שניות על ידי מנהלה שביקש להפסיק לזרוק עליה חפצים. התביישתי בשבילה, בשבילו, ובעיקר בשביל זורקי החפצים העלובים. אחריה היתה זו אגם בוחבוט, חצי התחננה לקהל וחצי חששה: ״אל תזרקו עלי דברים, באנו להנות״. שרשרת האירועים המזעזעת הזאת ועוד כמה שחסכתי מכם היא מסוכנת, עצובה וכולנו נפגעים ממנה. האמנים שבמשך חודשים עמלים על מופע שעולה הרבה מאוד כסף, וברגע אחד הכל יכול להתפרק להם בפרצוף בגלל בן אדם אחד. גם הקהל שמגיע ורוכש כרטיסים כדי לבלות ערב אחד שמח ולשכוח מהקשיים והאתגרים שהעולם הקשוח ממילא מציב לנו, ופתאום מוצא את עצמו כל פעם מחדש בתקריות הזויות, מוזרות ומסוכנות. מדהים איך ברגע אחד אירוע תרבותי חשוב ושמח, הופך לרגע מביש ועצוב. בטקסט הזה אני מנסה להמנע מהטפות כי לא בשביל זה הגעתי לכאן אבל זה בלתי נמנע: מדובר בתופעה מחרידה שחייבת להפסק והיא חלה על כל אחד ואחד מאיתנו. לא לקפוץ לבמה לסלפי, לא להגרר לתקריות אלימות ולמנוע כאלה, ובעיקר לרצות לשמוח ולהנות. אחרת זה עוד ייגמר באסון. מה דעתכם? *הפוסט פתוח לשיתוף